כניסה לרשומים:

שם משתמש:

סיסמא:

זכור אותי

שכחת סיסמא?
ההרשמה היא בחינם, ודרושה בכדי לגלוש לאיזורים שונים באתר

   הרשמה   
 

תדרים


כ"ה אדר 07/03/2013

לסדר את החדר – דוד לוריא

שנים שאני גר בחדר הפרטי שלי, מפלס את דרכי בתוך החדר, מגשש, ממשש, מועד ונופל, קם ונופל ושוב קם ושוב נופל.

ופתאום, ברגע אחד, בלי יותר מדי אזהרה, האור בחדר נדלק. אני ממצמץ, מתאמץ, מנסה להתרגל לסנוור הפתאומי ולאט לאט אני מתחיל לראות.

העיניים נפקחות ומראה החדר נפרש לרגלי, האור חושף כל פינה בחדר, שוטף את הקירות, חוזר מעצמו אל עצמו ונבלע בבולעים. ואני מתחיל להבין. הכול נהיה ברור כשמש, הכול מונח לפני.

עד לפני רגע הכול היה חשוך. היה צורך לפלס ולגשש, לא ראיתי את הדברים שהיו מונחים ממש לרגלי.

ועכשיו, הנה, כל ההדחקות שתחבתי עמוק מתחת למיטה נשפכים מערמתם החוצה, הכעסים הפזורים לאורך החדר, העלבונות שנערמו ממש לידי, ארגז גדול שעליו רשום בטוש שחור, "דיכאון" מונח ליד המיטה, מגירות של צדקנות ועוד ערמות על ערמות של כל מה שצברתי והעמסתי לאורך הדרך. הכול מציף אותי מכל עבר.

אני רואה תמונה של ילד, ילד קטן שמחבק את הרגל של אבא שלו ושולח מבט מלא עצבות לעבר המצלמה. מבט שטומן בחובו כל כך הרבה, כל כך הרבה שאלות ללא תשובות, כל כך הרבה כעסים ותסכולים. כל כך הרבה חוסר הבנה.

אני רואה אותו ומבין סוף סוף שהילד הזה, הוא לא אני. לא עוד, הוא שייך לאלבום התמונות הישן שעל המדף.

ואני פה, מביט סביב, נוכח אל מול החדר המבולגן, העמוס, ואני מרגיש שהגיע הזמן לעשות סדר בבלגאן, הגיע הזמן לארגן את הדברים מחדש, כל אחד במקומו, להניח במקום המיועד לו.

הגיע הזמן לסדר את החדר.

הטרחה לא קטנה, יש הרבה לסדר, כלום לא הסתדר מאליו, הכול נשאר בדיוק כפי שהוזנח מלכתחילה.




א` אדר 10/02/2013

המפתח לשמחה – סימה וולברג

 

כשהתחלתי ללמוד חשיבה הכרתית, עוד בשיעורים הראשונים, שמעתי את המילה שמחה

ואחת השאלות שלי הייתה, איך משיגים את זה. הבנתי מהר מאוד ששמחה לא משיגים , שהיא קיימת בתוכי ואני רק צריכה לאפשר לה להתפשט בתוכי ומחוצה לי.

אני מדמיינת את השמחה יושבת במעמקי נשמתי בתוך חדר מלא בדלתות וכל פעם שאני מאפשרת, כלומר בוחרת בכלי הכרתי כמו: תיחום , הודיה, הכרת הטוב , המתנה, הרפיה, קבלת עצמי,  קבלת מקומי, בכל פעם שאני משתמשת בכלי הכרתי זה או אחר ברגע הנכון מול המתרחש מתאים, נפתחת דלת  ומתוכה בוהק אור שמתפשט לתוך הגוף שלי ומציף את הלב שלי תחושת חמימות נעימה אור שמרכך את גופי ואת פניי . העוצמות של האור משתנות בכל פעם, לפעמים האור קטן אך איכותי לפעמים האור חזק וקופצני, לפעמים האור מגיע לכמה רגעים ולפעמים הוא נמצא איתי כמה שעות ואפילו כמה ימים.

לאחרונה אני מרגישה שיותר ויותר דלתות נפתחות בקרבי אפילו בו זמנית , אני מרגישה שקרני האור של השמחה חודרות לכל תא בגוף שלי האור שמתפשט בגוף מגיע לפנים ומותח את שפתיי וחיוך פרוש על פניי וחיוך פרוש בליבי.

אני מרגישה שהאור הזה מקרין על הסביבה החיצונית שלי והרבה חלקים שהיו חשוכים בחיי מתחילים אט אט להתמלא באור הזה של השמחה השמחה הטבעית שקיימת בכל אחד , השמחה שתמיד הייתה בתוכי.

אני מודה לקדוש ברוך הוא שסייע בידי ונתן לי את המפתח על מנת לפתוח את הדלתות במעמקי הנפש, את המפתח לשמחה שצובעת את פנימיותי והחוץ לי בצבעים מלאי חיות ואנרגיה... פשוט תודה...


י"ג טבת 26/12/2012

מילים לחברתי הטובה וגם לי - ימית קהלת

משהו טוב ממתין לך מעבר לפינה

מבקש שתאפשרי לו מרחב

שנוכחותו תצמח בך

שתאמיני.

העוצמה שלך מבקשת להרים את ראשה

להרגיש עצמה שופעת וזורמת בך. תני לה!


החיים תפקידם ליצור סערות

את, תפקידך להתבונן, להכיל, לשמור על עצמך

ללא פחד

ללא דאגה

ללא אחריות על הזולת.

כל אחד ותיקונו

כל אחד ומסעו.

 

פתחי ידייך לחבק אותך

שחררי ידייך ממה שאינו מבקש אחיזה אמיתית

פתחי את ליבך

שדהה בשיכחתו

הפיחי בו את הצבעים, הריחות, הטעמים

שכמה להם מאז היותך ילדה, זוכרת?

 

וחייכי!

משהו טוב ממתין לך מעבר לפינה

משתוקק להגיע

וממתין לאישורך

לאושרך

שאינו תלוי באף אדם מלבדך.

היי אמיצה בדרכך

את מבורכת ונאהבת כל כך

אני איתך.



ד` טבת 17/12/2012

ללמוד - סיפור לחודש טבת

"אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה וּמִשְׂתַּכֵּר בטרפעיק (=חצי דינר). חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו – לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

פעם אחת לא מצא לְהִשְׂתַּכֵּר, ולא הִנִּיחוֹ שומר בית המדרש להיכנס. עלה הלל הזקן וישב על פי הארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום מעונן הוא?

הציצו וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו שלג. פרקוהו  והרחיצוהו וְסָכוּהו, והושיבוהו כנגד המדורה.

אמרו: ראוי זה (הלל) לחלל עליו את השבת."

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב(



כ"ה כסלו 09/12/2012

חנוכה - חג האור (אסנת)
בבוקר יום שישי, כשהכנותיי לחג בעיצומן, פתחתי  את "זמן קריות" דפדפתי ועיני קלטו את הסיפור שאביא בפניכם.

חנוכה- סיפור לחנוכה  (הסיפור הופיע בעיתון "זמן קריות" 11.12.09 והועתק כלשונו.)

החבר`ה החב"דניקים בברוקלין בנו חנוכייה על רכבם הגדול, וכעת הייתה זו מכונית מפוארת. שמונה נדחסו אל תוך המכונית הקטנה יחסית. חלקה האחורי היה מלא חנוכיות מתכנת ונרות צבעוניים שאותם קיוו לחלק לאנשים. במהרה הגיעו ליעד שהיה באותו ערב, קומפלקס דירות ענקי בברוקלין ששכן בסמוך לישיבה. ואז ראה רבי חיים איש רוסי קשיש שישב על אחד מאותם ספסלים דמויי ספסלי – גינה. הוא פשוט ישב שם והביט במכוניות החולפות באותו לילה קפוא. "חנוכה שמח! אתה רוצה להדליק חנוכייה? " שאל, רבי חיים. "אנא לך מכאן" השיב לו הרוסי ביידיש, "אני לא מעוניין" הוסיף בנימה רכה קצת יותר.

ניסה רבי חיים לגרום לו לשנות את דעתו. הפציר בו, הסביר לו את סיפור החנוכה, רב העוצמה ואפילו התחנן קצת, אך זה נשאר איתן בהחלטתו. "לא תודה, עכשיו בבקשה, לילה טוב!" חש רבי חיים כיצד ההזדמנות מחליקה לו בין האצבעות, אולם הוא לפני שוויתר כליל לקח את חנוכיית המתכת הקטנה, הניחה על לוח השחמט העשוי בטון, תקע בה את ארבעת הנרות הצבעוניים, הדליק אותם ופנה לאיש הקשיש: "אם אתה רוצה, היא שלך. אם אינך רוצה בה, אז היא לא שלך."

האיש נשאר שותק. רבי חיים פנה והלך משם. לקראת סוף הלילה פנה רבי חיים לחבריו ואמר: "בואו ניסע ליד המקום שבו ראיתי את האיש הזקן. אני סקרן לראות מה הוא עשה עם החנוכייה. האם הוא זרק אותה? או שאולי הוא סתם השאיר אותה שם, חנוכייה בודדת במקום נידח?" כאשר הגיעו למקום נגלה לעיניהם חיזיון שיישאר לנצח... איש זקן יושב על ספסל ועיניו מלאות דמעות, כאשר דמעה אחת גדולה זולגת במורד לחיו. הנרות דולקים והוא מביט בהם. מביט ובוכה. להבה פוגשת בלהבה ואור ניצת בנשמה.

 אני מצאתי את החיבור למקומות שהביא אילן הרן בשיעורים האחרונים:

 * "המקום נושא דיוק. מול הפרה חיצונית ומתוך הכרה שאסור לי לפלוש לשדה של אחר, יכולה הלומדת כשלא מוותרת ומביאה את עצמה כְּמִנְחָה.  מְנִיחָה את מילותיה לפניה וזזה. " 

   * "כאשר אנו ניצבים בנוכחות אל מול הנרות, הנרות משמשים לנו, כְּמָשׂוּאָה להתכווננות אל אותו תדר בראשית. גם לכן נאמר על נרות חנוכה, לראותם  בלבד. אין זה פשוט או קל להיות בנוכחות מול הנרות במשך שעה שלמה. אין מדובר בעשייה אחרת. ככל שתוכל להיות ולו אף לכמה דקות מול הנרות בשמירה ובקיום של מרחב פתוח, זכית.

 חג שמח! ואור גדול!

 

ט"ז כסליו 30/11/2012

התיקון אינו נושא מאמץ (אושרה יומה)

הלאות, העייפות, התשישות ממאמץ יתר הן. הדיוק אינו נושא מאמץ.

התיקון המדויק בא מחדוות למידה, תוך התענגות על הקשיים ועל השיעורים שבצידם.

אם את סובלת – אינך לומדת מאום. אם את סובלת ומתוסכלת- אינך בכיוון הנכון לך.

התשישות נובעת מווכחנות עם המציאות, מבחירה ב"התקרבנות", לאור הניסיון המתיש לזכות

בהבנת האחר ובשכנועו כלפי עמדותיי, תפיסותיי ואתגריי ולא פחות מזה - מראיית החסר.

במקום לראות את ה"כן", הטוב - גם אם מועט הוא, גם אם לא עולה בקנה אחד עם הציפיות שלי.

יש לי כאן שיעור הקשור לציפייה ואכזבה המעיבים על הראיה ומסתירים את ה"יש".

התשישות נובעת מטשטוש בין שדות, הבנה מעומעמת בנוגע להיכן השדה שלי מתחיל והיכן נגמר,  מה בידיי ומה אינו..

או , ליתר דיוק, מעולם לא היה בידיי.

העומס מביא אותי למאמץ יתר מתוך אמונה כוזבת שיש ביכולתי לגרום לאחרים לבחור ולנהוג אחרת.

רק כאשר אתעייף ממלחמת ההתשה שאני מנהלת כלפי עצמי, אפסיק לפגוע בי ובסובבי ואתפנה ללמידה

ולהתנהלות מדויקת יותר.

טיפ נוסף - אם איני מנהלת את השיח מול האחר מתוך יופיי הפנימי, גם אז איני בכיוון...



י"ט מר חשוון 04/11/2012

להתבגר – שי מלאכי

 להתבגר  - הגדרה:

להתחיל לקחת אחריות על החיים שלי, לנתק את ה"חוטים והכבלים" שהביאוני עד הלום ולהתחיל ליצור את השביל הפרטי שלי שלא נשלט ע"י גורמים חיצוניים    חיצוניים-אנשים אחרים   חיצוניים-חיצוניים לי, לא שלי אלא נטפלו במהלך החיים.

קודם כל ולפני הכל להיות אמיתי עם עצמי.

להכיר ולזהות את מה שעושה לי טוב וגם את מה ש"פחות" זה המצפן הפרטי שלי זה המכוון המורה והמדריך שלי לחיים-האמת שלי מול עצמי.

בשביל כך צריך להכיר את המהות שלי להכיר את המיותר שגורע מחסיר מהמהות, מרחיק אותי מהאמת, מעצמי ונותן פתח ומרחב לעומס להכנס ולעשות כרצונו ולהכיר ולזהות את מה שבונה, מחזק ומקרב אותי לאמת, למהות, לעצמי.

 להתחיל לזהות את מה שממלא, מחזק ונכון לי לשמור עליו, לטפח אותו עד שיהיה מובנה ממש חלק בלתי נפרד ממני וכך צעד בונה צעד עד שאחשוף את הטוב שבי, שממלא ומעצים אותי.

מוכרח להבין שלשם כל דרושה התמדה, סבלנות והבנה שזה יהיה איטי!

אין קצורי דרך, "קפיצות" או "דלתות סתרים" ושוב רק יושר לב שלי עם עצמי "כמדרגתי" כאשר כל מדרגה צריכה להבנות ישר עם "פלס" של הלב ונקייה משקרים שלי כלפי עצמי,

רק אז אפשר לטפס עליה ולהרגיש מספיק בטוחים וממנה להתפנות למדרגה הבאה ושוב לשקוד ולא לזלזל כי אם זאת תבנה נכון בהשקעה של רצון, זמן וחדווה אמיתית תגיע גם הבאה אחריה ואחריה...רק למקומות טובים.

 לזהות את הרע, המזיק שמיותר ומחסיר לזהות את השקר שסובב אותי, השקר שבי אותו שקר שכמעט והחריב אותי.

הזיהוי צריך להיות יסודי עם ישרות לב מול עצמי ואמיתי.

לזהות את המקור בלי להתעסק בנספחים-תירוצים אשליות ושאר הצדקות וסיפורים.

אחרי שזיהיתי לשמור איתו על "קשר עין" כמו שאמרו חכמים "כבדהו וחשדהו" כי ברגע הוא נכנס הורס ומשחיר.

כשהוא משתלט יש רק דבר אחד לעשות רק להבין שזה לא אמיתי לנשום עמוק לקבל ש"הפרתי"  ולתת לו לעשות את שלו.

לחכות לשעת כושר, הזדמנות למלא לדייק ולפתוח מרחב...ואז הזדמנות-לעמוד ביושר לב ולהתמקד במה שקרה מה הפרתי? במה שיקרתי? מה המקור של ההפרה בלי התייחסות למשתנים החיצוניים. היכן הפרזתי או החסרתי מעצמי מה בדיוק אבל בדיוק הפרתי והוא זה שנתן פתח לחושך ולמייצר להיכנס.

אז אדע ממנו להיזהר, אותו אסור להכניס.

בהמשך אולי, בטוח אלמד לברך על ההפרות כל הפרה אם תזוהה ותטופל בדיוק (בישרות לב) תקדם אותי עוד צעד לאמת ולעצמי. כי ברגע שזיהיתי יכול להישמר ולהרחיק. 

 להתמיד ביושר לב מול עצמי זה להתבגר ומשם לוקחים אחריות על החיים.

 


ח` מרחשון 24/10/2012

קשב - רמי

"כל משפט ברוחני מורכב במילותיו וכל מילה על מקומה נמצאת  במשקלה, קובעת למעשה את המשקל של המשפט"

דו שיח מתקיים בעצם בין נפש לנפש. המילים הן רק הכלי להעברת המסר.

הנפש שלנו מחולקת לנפש נמוכה ולנפש הגבוהה. אם אני מבין נכון, חלקי הנפש - הגשמי, הרגשי והפיזי שייכים לנפש הנמוכה והחלק הרוחני שייך לנפש הגבוהה.

כאשר אנו בקשב נקי, זהו תנאי הכרחי לפתיחת המרחב עבור הנפש הגבוהה על מנת שתקלוט את המסר שמנסים להעביר לנו.

תהליך הסינון שעוברות המילים בעזרת ההכרה הפעילה דואגת שמה ששייך לשכלי יגיע לשכלי ומה ששייך לרגשי יגיע לרגשי ואותו כנ"ל בנוגע לפיזי.

כל משפט בכלל ומילה בפרט מקבלים את משקלם. מילים שהיה טוב אילו לא נאמרו כלל מקבלות משקל אפס וכאילו לא נאמרו וכך בנוגע לכל מילה ומשקלה.

מה שמגיע בסופו של דבר אל הנפש הגבוהה הוא התמצות שבתמצות של הנשמע ואז ניתן להבין את המסר הסמוי שבמילים, בדומה לסיכום מאמר בן 5 עמודים ב-3 משפטים.

החשיבות הגדולה שרק המילים החשובות והנכונות יגיעו אל הנפש הגבוהה, נעוצה במשקלן של המילים ובמסר שייקלט. היות וברגע שנקלט מסר מסויים בנפש הריהו כמו קעקוע,

אנו נושאים אותו איתנו כל הזמן ולכל מקום ולא קל לשנותו או להסירו. בשונה מהנקלט ע"י השכל או הרגש שטווח ההשפעה עליהם קצר הרבה יותר.



כ"ה תשרי 11/10/2012

עשייה – רבקה אמסלם

 כל שעלינו לעשות הוא לעשות. כל אחד את המעשה שלו הוא. המעשה הייחודי לו, מעשה ולו גרעין, גרעין ולו צבע, גרעין ולו קול מיוחד שאינו דומה לקולות אחרים. המעשה הייחודי הזה הוא מעשה משפיע. וכל מעשה נוגע ביקום כולו, בכל יושבי האדמה, בכל היהודים, בכל החברים, בכל המשפחה בידידי הנפש שלנו ובילדינו.

כשהמעשה יוצא מחזקת היותו רעיון אל קרקע המציאות, הוא פורץ, קודם כל את גבולותינו, האנשים העושים. כל כך הרבה רצונות יש לנו, ולא כולם באים מן הגרעין, משורש נשמתנו.

בפריצת הגבול שהמעשה מאפשר מתקיימת פתיחת הלב, מקבלים את הלא נודע בשמחה.

עדיין אין אנו יודעים ואולי לא נדע אף פעם עד לאילו עומקים המעשה האמיתי מגיע בחייהם של אחרים.

בפריצת הגבול מתקלפות הקליפות. קליפות קשות שסגרו, ששמרו על המהות שבגרעין עד להבשלתו.

יש שם פרץ של חיים במעשה, יש שם נתינה, ואט אט חודר המעשה המהותי ללבבות האנשים, צומח מתחת לפני הקרקע, עושה דרכו למעלה, מכוסה רגבים רגבים, עוד רגע וינשום נשמת אפו הראשונה מעל פני האדמה. ואז הוא משחרר את עצמו אל הלא נודע.

יצמיח שורש, יצמיח גזע, ויצמיח ענפים, כי זהו כוחו של המעשה המהותי, שואב הוא כוחו מן האדמה ועושה דרכו למעלה אל הלא נודע ונוגע נוגע בנשמות אחרות ונעשה לעץ. עץ חזק ומחזק השותה ממעייני מהותו ושואף אל על. והעץ הזה עץ חיים הוא.


ט"ז תשרי 02/10/2012

מה עניים אנחנו באמת – סיפור (פורסם באתר אהבת חינם ע"י ינון)

יום אחד, אביה של משפחה עשירה מאוד, לקח את בנו הצעיר לטיול באזור הכפר במטרה להראות לו עד כמה אנשים יכולים להיות עניים.
האב ביקש להוכיח לבנו כמה בר מזל הוא להיות עשיר וכמה קשים חיי העוני, במטרה שימשיך אחריו את ניהול המפעל המשפחתי במסירות ויגדיל את הונו.
השאיר האב את בנו מספר ימים ולילות בחווה אצל משפחה ענייה מאוד, תמורת תשלום. בחזרם מהטיול שאל האב את בנו: "איך היה הטיול חמודי? נהנית?"
"
היה גדול, אבא."
"
האם ראית עד כמה עניים יכולים אנשים להיות?" שאל האב.
"
כן." ענה הבן בחיוך.
"
אז מה למדת מהטיול, בן?" שאל האב.
ענה לו בנו: "ראיתי שלנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע החצר ולהם יש אפיק נחל שאין לו סוף. לנו יש בגינה גופי תאורה מיובאים מאיטליה, להם יש כוכבים שמנצנצים בשמי הלילה. מרפסת הפטיו שלנו מגיעה עד לחצר השכנים, להם יש את כל האופק. לנו יש משרתים שישרתו אותנו, והם משרתים אחרים. אנחנו קונים את האוכל שלנו, והם מגדלים את שלהם. אנחנו רשומים לחדר כושר, הם מתעמלים באוויר הפתוח. לנו יש מגרש נדל"ן לחיות עליו, להם יש שטחים עצומים שמגיעים מעבר למה שניתן לראות. לנו יש חומות מסביב לרכושנו כדי שיגנו עלינו, ולהם יש חברים שמגינים עליהם." דברי הבן הותירו את האב המום, והבן הוסיף: "תודה אבא, שהראית לי כמה עניים אנחנו. לימדת אותי שהכל יחסי, מה שאחד רואה כחסר ערך, השני רואה כאוצר... זמן רב מדי התעסקתי עם מה אין לי במקום עם מה שיש לי להציע. תודה אבא!"
ובחיבוק חם הוא עזב את אביו ההמום, ונכנס אל הבית.


ח"י אלול 05/09/2012

הכנה למתנה (ראובן)

יש עוד זמן עד לחגים, אבל אני מנסה לעשות קצת סדר בראש לגבי מתנות.

המתנה היא הנתינה בכללותה, לא צריך לדאוג יותר מידי, כשקשה גם חיוך הוא מתנה ענקית.

אבל נדרשת הכנה. מתנה על נקי יכול לתת רק מי שיודע להכין מתנות לעצמו. מהי המתנה לעצמנו ?

המתנה לעצמנו היא ההבנה. אפשר גם לקרוא לה מבנה. הבנה טובה בנפש היא מבנה טוב של הנפש. וחוקיות ההבנה היא חוקיות המבנה.

למצוא קרקע יציבה, להכין יסודות עמוקים. אם הקרקע קצת בעייתית, פשוט צריך להעמיק עוד יותר את היסודות, ולחבר ביניהם.

מה הגובה הנכון ? כעומק היסודות כך הגובה המותר. מה סוד החוסן ? דווקא גמישות. קורות הפלדה מחזקות את המבנה.

סודן לא רק בקשיותן, סודן בגמישותן. היכולת להתכופף מבלי להיסדק, והיכולת להתכופף, אבל לחזור אחר כך ליושרן המקורי.

כמה כיווני אוויר לבחור ? ארבע, לא להתפשר, פתיחות זה דבר חשוב. זה גם חלק מסוד היציבות שבגמישות.

ומה עם פרטיות ? לא לדאוג, נותרו מספיק מחיצות פנימיות, כולל קירות תמך פנימיים.

ועיצוב פנים ? מרגיע. סגנון מרגיע. בית זה מקום בשביל לנוח. נפש נחה היא נפש פעילה.

 


ד` אלול 21/08/2012

למה לסלוח ?(ראובן)

למה מה קרה ? למה אני צריך לסלוח ? אכלו לי שתו לי העליבו אותי, למה לסלוח ?

באמת, צדיקים גמורים, אף פעם לא סולחים. איך זה ? כי מלכתחילה הם לא כועסים.

 יותר בעומק, יש שם הבנה. כאשר ישנה הבנה מעמיקה, הכעס אינו יכול להתעורר. על הרחבת יכולת ההבנה, שקדנו בזמן בין הזמנים. אבל יכולת ההבנה שלנו בעכשווי נמצאה יחסית. יש לה מגבלות. בסופו של יום, מבינים שלא הכל מבינים. ולפעמים, נותרים עם כעס. לכן עכשיו, באלול, מגיע תדר הסליחה. תדר של ענווה גדולה. כשאני מקבל את השני למרות שאיני מבין אותו, נפתח לי מרחב עצום לצמיחתי. למעשה מרחב רב מימדי. אני כועס, אבל מאד כדאי לי לסלוח. נכיר קצת את המימדים הנפתחים ונבין.

הכעס על השני, הוא בעצם כעס על עצמי. השני, ובכלל כל המציאות החיצונית, נקלטת במח. המח הוא חומרה, עשרה מיליארד תאי עצב עם מאות מיליארדים חיבורים ביניהם. מצב הנפש בעכשווי, הוא בעצם גרסאות התכנה הרצות בתוך המחשב הזה בעכשווי. לא הפרטים של החומרה מעניינים, וגם לא שורות הקוד. חווית השימוש בתוכנה היא המרתקת. החוויה הרגשית היא החשובה. האופן שבו המציאות החיצונית נקלטת, הוא אופן ההתנהלות של התוכנה הפנימית. המציאות הפנימית הנחווית, היא הנחווית, לא באמת המציאות החיצונית. גם אנשים עם פרס נובל בכימיה, כשמתבוננים בים, הם רואים גלים, לא את מולקולות המים. החוויה האמיתית משותפת ומקרבת. זה כשמפויסים.

כשאני כועס, הכעס הוא בתוכי. כשאני כועס על השני, אני כועס רק על דמותו המיוצגת בתוכי. כשאני כועס על השני, כל הסערה היא בתוכי, ביני לביני. בעצם, אני כועס על עצמי. בפרוש על עצמי, ולא  על השני. משחק שח מט עם עצמי, ובכל זאת, תמיד גם יוצא שאני מפסיד. 

אמנות הסליחה היא הסליחה לעצמי. לשחרר את המערכת הנפשית מהאחיזה בכעס. לא ממקום של דאגה וחמלה על השני. ממקום של דאגה וחמלה לעצמי.

כל תאי העצב האלה, היו עסוקים בכעס, בעצב, לכם גם נקראים תאי עצב. אולי היגיע הזמן לקרוא להם תאי השמחה במקום ? לא כל כך מופרך. ימימה קראה לסיבים שמחברים ביניהם, סיבים של אור. אמנם עוברים בהם חשמל ומולקולות שנקראות נוירוטרנסמיטורים, אבל זה ברמת החומרה. ברמת התוכנה, לתוכן שמועבר ביניהם קוראים אור. אור העובר בסיבים.

מה קורה כשאור זורם במערכת ? כמערכת עמוסה או כעוסה או עצובה, היא הייתה עסוקה בלהוליך חושך. קריסה הדרגתית של מערכת החשמל. ירידה באנרגיה, בהתלהבות, ברצון. ירידה בביטחון וירידה ביכולת הביצוע. הכעס הזין את עצמו. אולי הרגשנו חזקים, אבל בעצם היינו חלשים. ידענו, אבל סירבנו להודות בכך. הסתדרנו איכשהו. איך ? כי היה שם מספיק אור נותר כדי לחיות.

 יש שאנשים מסתובבים עם מאה, או קרוב מאד למאה אחוז אור. אנשים הכרתיים, מוארים. מאירים.

אבל יש שמסתובבים עם שמונים אחוז אנרגיה. יש עם שישים. יש עם פחות. יש גם עם הרבה פחות.

האור שלהם, עסוק במלחמה עם החושך. לאורו של אורם הפנימי, הם רואים את החושך הפנימי שלהם, והוא נדמה להם כאור, או שכבר התרגלו שנעים להם בחושך. בעצם הם ישנים. בכל אופן, הם סוחבים. שורדים. עצובים. מודאגים.

למה הם לא סולחים לעצמם ? אם יכלו, היו עושים זאת. מגלים פתאום את החוקיות הפנימית הנכונה. העובדה היא, שהם לא מסוגלים, או לא מעיזים או טרודים מאד.

כשאנו סולחים לעצמנו, אנו מנקים את הסיבים. האור הנותר מצטרף לזרימה במערכת. האור הזורם בסיבים, כשכבר כמעט לא נותר חושך, הוא אור עודף. אם היה נשאר בתוך המערכת, היה מסנוור ומתבזבז. אבל אין חשש. כשהמערכת מוארת, היא הופכת להיות מערכת מאירה, קורנת. אור מתפשט בסיבים, משמע, מי שסלח לעצמו, מאיר את האחרים. מעיר אותם. את אלה שעוד לא למדו לסלוח לעצמם.

 כשניסינו להבין, לא הכל הצלחנו להבין. נותרנו עם הנותר להשלמה. הנותר להבנה. הסליחה פותחת מרחב רוחני. סליחה יישום תוצאה. פתאום נכנסת הבנה חדשה. היא ההבנה החסרה. פתאום מגיעים למקום של שלמות. מקום פנימי של שלום. מקום של שלום חיצוני. המציאות הפנימית, שהיא המציאות האמיתית, פתאום מאירה את המציאות החיצונית. ואז, פתאום, באמת פתאום, גם המציאות החיצונית הופכת לאמיתית.




י"ח אב 06/08/2012

האדם והטבע

א"ד גורדון

מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם.

יותר מזה.  כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית.  האדם הטבעי, הפרא, אוכל מן המוכן בין בחומר ובין ברוח. הוא אינו מוציא הרבה ואינו זקוק להכנסה מרובה.  לא כן האדם בן התרבות החושב והמרגיש.  הוא אינו מסתפק במה שמוכן ודורש רק לקיחה או תפישה, אלא שהוא שואף לברוא מה שאינו מוכן; הוא אינו מסתפק במה שמגולה, אלא הוא מבקש לחדור לתוך מצפוני הטבע ולראות את הנעלם ממנו.  מצד אחד, הוא סוקר ומסתכל, בוחן ובודק, מנתח ומרכיב, חוקר ודורש–מבקש לדעת פרטי כל הדברים. ומצד אחר להשיג, מה שהוא יותר על הפרטים ועל הסכום הכולל שלהם–את ההרמוניה העולמית, את האמת העולמית–את חיי העולם. הוא מוציא הרבה, הוא מבזבז הרבה `אור`, ובהכרח עליו להכניס הרבה, בהכרח הוא זקוק לזרם שאינו פוסק, מתחדש ומתגבר של `שמן למאור`.

ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז–שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עלייו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו–זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית–ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו`להינות` ממנו.


י"א אב 30/07/2012

 זהירות! - אהבת חינם (מיכל ס)

חבר טוב שלי הביא את זה לתשומת ליבי ואני חולקת אתכם

לפניכם אזהרה חמורה שמתגלגלת ברשת, חשבתי שראוי להזהיר גם את אחיי ואחיותי...

 היזהרו והישמרו,

לבבות רבים כבר נחשפו לתופעה המסוכנת אותה מכנים המומחים "אהבת חינם"; קיימת סכנה שאנשים רבים בכל מקום ילקו בתסמינים עד למימדי מגיפה.

עד כה, גילויים מוקדמים של התופעה זכו לטיפול מהיר ויעיל של ציניות, סרקזם ופחד, שהובילו לריפוי מלא ובטוח מכל התסמינים שייסקרו בהמשך.

 לצערנו, החוקרים חושפים יותר ויותר מקרים חמורים של הידבקות שאינם מדווחים, על כן הם קשים מאוד לאיתור ולטיפול מתאים.

הדבר עלול להוות איום רציני כלפי מה שהיה עד כה, מצב יציב יחסית ונורמלי של קונפליקט, סיכסוכים ונפרדות.

 לפניכם מספר תסמינים לזיהוי עצמי:

 נטייה לחשוב ולפעול באופן מתחשב, במקום על יסוד התנסויות עבר המבוססות על פחד ודעות קדומות

יכולת מובהקת ליהנות מכל רגע

התפרצויות בלתי נשלטות של חביבות, טוב לב ומאור פנים; העניין חמור שבעתיים בהתפרצויות אלו בציבור

חוסר עניין בשפיטת התנהגותם של אנשים אחרים

חוסר עניין בסיכסוכים, ריבים או מחלוקות

הבלגה סבלנית ומסוכנת על עלבונות, גילויי זילזול ולעג

אובדן היכולת לדאוג (התסמין החמור ביותר שהתגלה עד כה)

אלו החשופים לתופעה חווים לעתים קרובות התקפים חזקים של הערכה לעצמם ולזולת

רגשות מוזרים של שביעות רצון כלפי אחרים וכלפי הטבע

התקפי חיוך וצחוק תכופים ומדבקים

רגישות גוברת לאהבה המוצעת על ידי אחרים, כמו גם דחף בלתי נשלט להחזירה

 

ראו הוזהרתם!



כ"ח תמוז 18/07/2012

הדרך שלי - הסרת המכשול
(ראובן)
בפרשת קדושים, מופיעות שתי המצוות
רל"א ורל"ב:

לא תקלל חרש, ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלהיך - אני אדוני

כשחושבים על כך, המצווה השנייה תמוהה. אנשים רגילים, ירוצו להזהיר עיוור המתקרב למכשול, או יזדרזו להסיר את המכשול, מה שיבוא קודם. איזה בן אדם שפוי ישים מכשול לפני עיוור ? המצווה הזאת, לא קצת מיותרת ? צריך מצווה מפורשת למה שברור מאיליו ?

באור הצורך במצווה, הוא במצווה שלפניה, לא תקלל חרש. עכשיו נסביר.

העיוור שכאן, הוא לא מי שיש לו את ליקוי הראייה. העיוור כאן הוא כל אחד מאיתנו. בחיים אין מכשולים. כל המכשולים אליהם אנחנו נופלים-אנחנו שמנו אותם. שמנו, ושכחנו את מיקומם. ואז אנחנו כעיוורים, נופלים אל מכשולים ומלכודות שבעצמנו שמנו לעצמנו. שמנו וגם שכחנו. המצווה היא בפשטות-אל תכשילו את עצמכם. והמצווה המקדימה, היא המצווה המדגימה סוג של הכשלה עצמית. החרש הוא לא בעל ליקוי השמיעה. החרש הוא הזולת, שכשאני חושב עליו מחשבת חרש-מחשבה רעה, הוא כחרש, שהרי אינו שומע את מחשבותיי. זאת אומרת, המצווה היא על המחשבה, לא לחשוב מחשבות לשון הרע על הזולת. למה ? כי זה חטא השיפוטיות. מחשבה שיפוטית על השני, היא מכשול שאני שם לעצמי. מחשבה מיותרת שמכניסה אותי למצר, למקום שגוי. מרחיקה אותי מהבנה טובה של המציאות. מחשבה שמפתחת הרגליות של לראות רע בכל אדם, כישלון בכל תהליך, ייאוש בכל תקווה. מחשבה של עתיד רע, שתלך ותגשים את עצמה. אני כלוא בתוך מכשול שבעצמי יצרתי, במלכודת שבעצמי טוויתי. לא פשוט לצאת מבור תחתיות, גם אם בעצמי כריתי אותו. כי ההרגליות היא טבועה בנו, טבע שני. אחרי שמתרגלים ללא טוב, קשה מאד לשנות את ההרגל. הדרך היחידה לשנות הרגל לא טוב, היא לשקוד ולטרוח, ולפתח הרגל חילופי אחד או גם יותר, שבהדרגה ילכו ויחליפו את ההרגלים הרעים בהרגלים טובים. אין כאן הוקוס פוקוס ואין דרך מהירה. לכן המצווה כאן היא, מלכתחילה לא לשים מכשול. מה שהיה היה. אבל כהרגל מעכשיו- להפסיק להכשיל את עצמי.


י"ט תמוז 09/07/2012

אין הביישן למד ואין הקפדן מלמד

(ראובן)

הסוד הטמיר הוא, כיצד ילד יודע בגיל שבע, שהוא רוצה חוג כדור-יד. שם אכן כישרונו, אך איך הוא יודע זאת, אם מעולם לא שיחק כדור יד ? או לרצות חוג בלט, או פסנתר, או שח-מט, או ציור. איך הילדים יודעים את כישרונם, בטרם התנסו ? חז"ל לא המעיטו בכובד העניין. בחלום הם אמרו, יש אחד משישים של נבואה. לא פחות. איך יודעים מה לחלום ?

כישרון בילדות, שלא מצא דרך להתבטא, רוצה להתבטא אצל הבוגר. אבל ביטוי הרצון אצל הבוגר, הוא הרצון של הילד, כי שם נעצר. רצון ילדותי אצל בוגר, נקלט כהפרה חמורה. מכאן הבושה. לכן נאמר, אין הביישן למד. תזרמו עם ההפרה, שימו פס על הבושה הנלווית. כאב הבושה הוא חד, אבל קצר. כמו הסרת פלסטר. אם לא תשאלו, ולא תלמדו, תגררו את כאב הבושה עד שהזקנה תיקח מכם את הבושה. חבל. 

אין הקפדן מלמד, הכוונה העמוקה היא, הקפדן עם עצמו, אינו מלמד את עצמו. אינו מאפשר את לימודו שלו. כי הכישרון שלא התבטא בילדות, מתבטא עכשיו, אבל ככישרון ילדותי. יעברו חדשים עד שיתחיל להיראות מרשים בעיני המבוגרים. אם אישה בגיל חמישים מתחילה לצייר, הציורים הראשונים שלה יראו כציורים של ילדה בת שש. אם תמשיך להקפיד עם עצמה, לא תצייר לעולם. אם תתעלם מהבושה, יעברו כמה חודשים, ופתאום יאמרו לה, כמה יפה את מציירת, איזה כישרון מדהים. זו המשמעות של אין הקפדן מלמד.

תתחילו לנגן את הזיופים והצרימות, תתחילו לצייר את השרבוטים והקשקושים, תזרמו עם ההפרות – תחיו!


י"א תמוז 1/07/2012

קושי=הזדמנות

ילד התלונן בפני אביו על הקושי אשר בהתמודדות עם בעיות החיים, האב הוביל אותו למטבח והראה לו שלושה סירים בהם רתחו מים. לסיר הראשון הוא הכניס גזר, לסיר השני הוא הכניס ביצה ולשלישי הוא הכניס פולי קפה. אחרי זמן מה שלף את הגזר מהסיר ושם אותו בצלחת, את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בצלחת, סינן את הקפה ומזג אותו לספל. הביט בבנו ושאל אותו: מה אתה רואה, יקירי? הבן התקרב לשולחן ובחן את התוצרים: הגזר היה רך ונמעך, הוא קילף את הביצה שהייתה קשה כמובן. הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר האב: "בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה, המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים: הגזר שהגיע למים קשה - התרכך עד מאד וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות, הביצה שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפה דקה, התקשתה כולה, פולי הקפה לעומת זאת - לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים למוצר משובח"

לאיזה מהם אתה דומה, בני היקר? כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך אתה מגיב? כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותיו במצבי לחץ? כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של אדם אהוב? שנראית אותו דבר מבחוץ אולם ליבה ונשמתה התקשו עד מאד? או אולי אתה פולי קפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה!

בשביל להיות פול קפה רק צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה - רק נשאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה. 

(סיפור עממי)


כ"ט סיון 19/06/2012

אי התניה ו/או אהבה שאינה תלויה בדבר (ראובן)

במחצית הראשונה אפשר כבר לדעת איזו קבוצה תנצח במשחק כדורגל. אחרי שהשער הראשון מובקע, אם הקבוצה המבקיעה לא נכנסת לשאננות ולאופוריה, היא אכן תנצח. אם שחקני הקבוצה שספגה שער נשארים עם החדות האישית והתאום הקבוצתי, הם ינצחו במשחק, למרות ואפילו בגלל הפיגור. זה נקרא שיש להם יציבות, נוכחות, אי התניה. שהנפש שלהם נמצאת בתווך, נמצאת במנוחה, ומוקפת במחיצה מתחמת.   בארוחה משפחתית הדודה הפולנייה (לא משנה מאיזו ארץ מוצא המשפחה, הדודה היא תמיד פולניה) תשאל, "נו, מתי כבר תתחתני ? " , או יותר גרוע, תגיד (על בעלך) "אבל זה כל כך חבל שהוא לא עשה איזה תואר אקדמי" , כאילו שזה באמת חשוב. זה מרגיש כאילו ספגת גול. אם את יציבה ולא מותנית, הערב מסתיים, ואת יצאת כמו גדולה. לא כמו. יצאת גדולה, נקודה. ואת בכלל נהנית מכל זה. זה נקרא יציבות, או אי התניה. הנפש היא במנוחה. לא מתעייפת, לא מתאמצת. אפשרי, אם יחסית נקייה. מעומסים זאת אומרת. כי העומסים הפנימיים הם המעייפים והמחלישים. לעבור 12 קילומטר בתשעים דקות, לשחקנים המקצועיים זה לא מאמץ לגוף. העייפות היא של הנפש. קשה לשמור על מוטיבציה אמיתית לאורך זמן. זה אפשרי רק כשהנפש נחה. יציבה. עם מגוון פעילות של מהות ואופטימיות, נקייה ממיותרים.

                               *********************************************************************

יותר בעומק היציבות, נמצאת  האהבה שאינה תלויה בדבר. יש כזה דבר ? לאהוב ללא תנאי ? כיצד ניתן לעמוד במדרגה כזאת ?

  האהבה שאינה תלויה בדבר, מתחילה מאהבה לעצמי. לא מובן מאיליו. כאשר סופגים את הגול הראשון, לא מובן מאליו שהשחקנים אוהבים את עצמם. הם נוטים לשנוא את עצמם, לכעוס על עצמם, להמעיט בערכם.  כאשר מבקיעים את הגול הראשון, השחקנים אוהבים את עצמם. מידי. המקרה האחד הוא של אהבה בהחסרה. המקרה השני הוא של אהבה בהפרזה. יש שם שמחה לאיד, או אגו או גאווה או אופוריה או רצון לקבל. היינו הך. אלו כולם שמות נרדפים. שמות רודפים. מרגישים חזקים, ובעצם נשענים על מחלישים. הקבוצה שתנצח היא הקבוצה הנשארת בדיוקה.

כאשר הדודה שואלת את שאלתה המרגיזה, הדבר הנכון לעשותו, הוא לאהוב אותה ! ואת כל שאר המסובים לשולחן ! כיצד ניתן ? כי את נשארת אוהבת את עצמך. רק ממקום שבו את אוהבת את עצמך, את יכולה לאהוב את השני. על כן אמרו התנאים (קרי, מורי החשיבה ההכרתית, מימים ימימה, זאת אומרת, מלפני שנולדה ימימה) ואהבת לרעך כמוך. קודם תאהב את עצמך, אז יהיה לך קנה מידה לאהבת הזולת. מי (מהקשישים שבינינו) שזוכר איך אמרו במלחמת המפרץ הראשונה ? קודם תשימו את המסכות על עצמכם, ורק אחר כך לילדיכם. הפוך אמנם לאינסטינקט, אבל נכון והגיוני בסיטואציה קיומית.

רואה את הדודה כמפרה, זאת  אומרת קולטת אותה כילדה. במקום מרגיזה, יצאה הדודה מצחיקה. ואת יצאת בוגרת אחראית, זאת אומרת, את יצאת גדולה.

 


י"ז סיון 07/06/2012

ענווה

ענווה, מלשון ענב. ענב הוא מלא בדיוקו. ממלא את תפקידו. כשהוא מלא על גדותיו, מתפוצץ. וכשמתמעט - צימוק. (רות)

"ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים." [בראשית א` 16] אומר רש``י"שווים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקיטרגה ואמרה, אי-אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד." מלמדתנו הגמרא [חולין ס:] שה` השיב לה: "לכי ומעטי את עצמך. אמרה (הלבנה) לפניו, "רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?" אמר לה: "לכי ומשול ביום ובלילה."

"לכי ומשול ביום ובלילה" (ראובן)

 מדוע לכי בלשון נקבה פעילה  ומשול בלשון זכר סביל ?

הבורא פועל דרך חוקי הטבע והגופים בטבע והאנשים. אלמלא האנשים, פעולתו ברורה. אבל לאנשים ניתנה היכולת להפריע. כיצד ? הגאווה היא היא ההפרעה. הגאווה תמיד חוסמת, והיפוכה, הענווה תמיד עוזרת. כאשר הלבנה הולכת וממעיטה עצמה, הבורא מושל בעולם באמצעותה, את פעולתה היחסית, למשל על מחזור הגאות והשפל, ועוד רבות ונסתרות, לאורך ההיסטוריה האנושית, כמו קביעת מועדים למלחמה לפי מצב הלבנה.

 כמה מפריעה הגאווה ? קחו למשל את מגדל בבל, שמאז נפוצים האנשים עם שפות שונות ונלחמים אלו באילו. כמה מסייעת הענווה ? שלמדנו מהוויכוח של אברהם על הצלתה של סדום, שמספיק צדיק אחד להציל עיר שלמה ול"ו להציל את העולם כולו.

 בזמן שנמצאים בענווה  (קרי במצב של עוני) התחושה היא של אנוכי העני ממעש. תחושה שבהרגליות שלנו נקלטת ככניעה ותבוסה. והנה מסתבר, דווקא אז הבריאה שבנו פועלת באמצעותנו, והדיוק המתאפשר הוא גדול מאד.

 

                                      ********************************************

התנסות אישית חוויתית: כל פעם שעוברת בי מחשבה לא נקייה, זאת אומרת מחשבה ממקום של גאווה, קורית לי, או כמעט קורית, תקלה או תאונה, כמו למשל שאני מחליק או כמעט, או שמשהו נשמט לי מהיד או כמעט וכולי. זאת אומרת, פועלת איזו שמירה. אם ממקור גבוה, או אם מתוך חלק בנפש שהוא נסתר, זו כבר שאלה של השקפה אמונית. קטונתי מלדעת.

שלא לדבר שבכל פעם שאני כבר פועל ממקום של גאווה, אז אני פוגש קטסטרופה של ממש, כמו לאבד קידום בעבודה או לאבד בכלל עבודה וכך הלאה. אל תנסו את זה בבית. 




כ"ה אייר 17/05/2012


הצבעים בחיי

בייצוג הצבעים במחשב, משתמשים בכחול, אדום וירוק, כל אחד ב256 דרגות עוצמה, ובסך הכל יש 16,777,216 גוונים נפרדים!!!

 כך גם המציאות, וכל האנשים שמכירים. בכל אחד ובכל מצב ובכל רגע יש מכלול עצום. כולם מתקיימים ונכונים בו זמנית. הדיוק הוא לייחס לכל מרכיב את משקלו היחסי הנכון. לנסות לראות תמיד את המורכבות, עד כמה שאפשר. אולי לא לתחם במילים, אלא לקלוט בו זמנית בהרגשה, כמו תמונת גוונים וצורות שנקלטת. הבנה לסובב ולנמצא בו ברגע. ותמיד יש תפילה והודיה, לאו דווקא מילולית, לבריאה שבכל אלו. 


"ומה את עושה היום כדי להתקיים ?"  תמר אמיר- נכתב באוגוסט 2011

לתת רגש לעצמי או במילותיה של ימימה: "לתת רגש לקיומי" זה לקיים את עצמי מבפנים, מתוך הבנה פשוטה כי זה שאנו נושמים לא בהכרח אומר שאנו חיים, חיים מתוך חיות, במלאות, מתוך חיבור לעכשווי, מתוך חוויה שלמה.

 מקיימת עצמי מבפנים, לא רק את הגשמי, את החיצוני, את המלבוש של הנפש, כי אם טורחת להזין , לפתח ולטפח כי הגשמי הוא הכסות, הקביים של הנפש.. כלומר, אל מול שאלתה של ימימה "ומה את עושה היום כדי להתקיים" אני מזמינה אותנו להתבונן בכמה דגשים חשובים הצפונים בשאלה זו:

 1. ומה ? זו מילת שאלה, שאלה פתוחה בשונה משאלה סגורה של כן / לא, כלומר אין כאן עניין של מקיימת עצמי מבפנים או לא, אלא עד כמה, באיזו מידה, ובשאלתי זו כשואלת את עצמה המשיבה לעצמה: עד כמה אני מותירה לעצמי שורות ריקות לטובת השאלה המהותית הזו.

 2. ומה את - מתוך לקיחת אחריות, מתוך הבנה שזה בידיי, מתוך אי התקרבנות, אי ביטול עצמי ותחושת פראייריות, "עשו לי חטאו לי, פשעו לי, הנסיבות הביאו/גרמו "וכן הלאה.. כלא מוותרת לעצמי ולא מוותרת על עצמי, ומה את בא לומר עד כמה אני טורחת למען עצמי כפועלת לטובת מהותי, כפועל יוצא של עד כמה אני מבינה ובעיקר זוכרת שזה בידיי.

 3. ומה את עושה - בא להדגיש את מקומה של הטרחה, של העשיה, לא עוד אומרת, לא עוד אומרת ומתכוונת כי אם אומרת מתכוונת עושה, מתוך מחוייבותי לעצמי, מתוך נאמנות, מתוך הבנה כי ללא טרחה, אפילו מינימלית לא נזוז מילימטר ...

 4. ומה את עושה היום - לא מה עשית בעברך, כשיחסיך עם עצמך היו בעלי צביון אחר, לא מה בכוונתך לעשות בעתיד - כי אם היום, עכשיו, בהווה, מתוך דיוק עכשווי וחיבור לרגע הזה.

 5. ומה את עושה היום כדי להתקיים - מתוך הבנה כי יש מצב של "חיה - מתה" כאן ולא כאן" כיצד אני מפריחה את השממה הפנימית, כיצד אני מעוררת עצמי ומפעימה עצמי מבפנים, מלהיבה ומשלהבת מתוך חיבור לטוב, להכרת הטוב, להודיה, לנתינה, לשמחה, לתחנות דלק שמזינות אותי, מתחברת למילים נושאות כוח וכן הלאה, וכאן כל אחת מוצאת לה את דרכה, את הבנתה, על פי הבנתה המתחדשת את עצמה ואת צרכיה, תוך ניקוי מיותרים וויתור על אחיזות שפג תוקפן.

 ימימה אמרה : "לא כל אחת מתקדמת, אלא המדייקת", כיצד אני מדייקת מהלכי, מדייקת בחירות עבריות, מדייקת ראייתי בבחינת "דברים שרואים מכאן שלא רואים משם.." ומאפשרת לעצמי "לקבל כל רגע כבראשית" ולפגוש עצמי כ"תמיד חדשה"

וכאן היריעה רחבה ומסקרנת ומאפשרת לך לבוא ולהציץ בהתחדשותך מתוך מתן רגש לעצמך .

וכשתרגישי - תרגישי

בהצלחה !

תמר

 נ.ב.

 בהקשר זה אני מלמדת כי "לא ניתן להוסיף שנים לחיינו, אך ניתן בהחלט להוסיף חיים לשנותינו"


ט"ו אדר - 09/03/2012

איך יודעים שבא אביב?

 

הטבע מזכיר לנו, השמש מתעוררת מוקדם יותר,

השפע הפורח מסביב מזמין אותנו לשמוח איתו, לזרום איתו,

ליהנות מאור השמש וחומה, להשיל את בגדי החורף,

תדר חזק של שמחה והתחדשות.

תדר חזק של סדר וניקיון.

לא לשכוח - לא לנקות רק בגשמי, לנקות ברוחני.

לפתוח מרחבים, מרחבי מהות.

והיופי שנהנים מהמלאכה...  

 

ו` אדר - 28/02/2012

מהי שמחה?

 השמחה הינה תחושה של רגש פנימי המתקיימת בדרגות שונות של עוצמה.

תחושה של נעימות שיש בה חיוך פנימי בלב, או תחושת סיפוק, עד למצב של התרוממות הרוח.

 איך אוכל להביא שמחה לשגרת הקיום היומיומי שלי, מה גם שלעתים נראה לי, שאין מספיק סיבות טובות שאהיה בשמחה?

 בא הלימוד לפקוח את עיני להבנה שביכולתי להנהיג את המקום הרגשי שלי ולהיות בוחרת האם להיות בשמחה, או לא להיות בה.

 ביכולתי לבחור האם אהיה שמחה או לא?  איך ניתן לעשות זאת?

 אלמד את עצמי להיכנס לתפקוד של עשיית פעולות יומיומיות, שמטרתן לעורר את שמחת הלב.

כשלכל אחת מהפעולות תהיה את השפעתה המבורכת על כל חלקי הקיום שלי, על ביתי ועל סביבת חיי.

 ומה הן הפעולות הללו?

 +        להימצא בעשיית מעשים טובים -כמה פשוט. כמו, להימצא בדיבור טוב היוצא מלב מחייך.

 +        ועוד אחד מהכלים הנפלאים, הוא השימוש בניגון.  הניגון - ביכולתו לעורר לב רדום ולהביא חום ללב שיש בו קרירות. "בעל התניא" אמר: " הניגון הוא קולמוס הלב"

 +        כלי נפלא נוסף הוא, השימוש בתנועות הגוף ,כמו ריקוד ומחול, אך לא רק, אלא הפעלת תנועות הגוף המכניסות את הפנימיות למקום שיש בו התמסרות הרוח. מקום מנער, מעורר ומשחרר. שמחה בו.

 +        להתחבר לטוב שבעולמי – לטבע, לאנשים, למחשבות והכוונות הטובות.

 הוסיפו ואמרו, להרבות בשמחה? מה ז"א "להרבות"?

הכוונה היא ברציפות ובהתמדה בפעולות היומיומית החוזרות ונשנות.

פעולה אחת קטנה ועוד אחת ועוד אחת. וכל אחת מהן יש בה שמחה קטנה וביחד הן שמחה מרובה. (מיכל ח)



כ"ב שבט 14/02/2012

כל דיבור טוב מוליד קול מהזרם הרוחני המוחלט

 (ע"פ הרב קוק, ערפילי טוהר פא)

 

שפת השכל והמחשבה היא שפה מילולית. אצלנו-בדרך כלל עברית. אבל שפת הנפש אינה מילולית. שפת הנפש היא שפה ללא מילים וגם אין לה שם. באין לה שם אנחנו קוראים לה שפת התדרים. ובאין מילים אנחנו לוקחים מילים בעברית, קוראים להן מילות מהות, ומשתמשים בהן כמפתחות כדי להגיע אל שפת התדרים. אז יש לנו כבר שלוש שפות, עברית, שפת מילות המהות, ושפת התדרים.

לכל שפה היה ראוי להקדיש שיעור בנפרד. ננסה לצמצם.בעברית יש למשל רוח וגשם.

במילון: רוח=אטמוספירת  כדור הארץ שזזה. גשם: אדי מים באטמוספרה שמתגשמים לטיפות שנופלות לקרקע.

 רוח, או רוחני, פותחת תדרים של: אינסופי בזמן, במרחב, ומכאן גם באנרגיה. שוויון (מגיעה אל כולם, רק תפתחו חלון). רענון. פתיחות. נתינה ספונטנית. אופטימיות, תקווה וחכמה. פתיחות אל האינסוף להשפעה. ומכאן-גם אור ושמחה.

גשם: סופי, מקומי, מתחלק בעולם באופן לא שוויוני, סגירות, סגריר, נוטה לדכדוך, ושיגמר כבר. גשמי לא באמת מילת מהות. העולם הוא רוחני, הגשמיות היא איזו טעות אופטית מצערת, אם כי מתוך בחירה. (יותר נכון: בכי-רע).

בקיצור, הבנתם תדרים מה זה אומר.

או למשל: לב. במילון-משאבה, פומפה, שריר אירובי עם שסתומים חד כיווניים, עורקים, מערכת של בקרה והולכה חשמלית. מתחיל לעבוד מלפני שנולדים וכשמסיים-מסיימים.

בשפת התדרים: אהבה, התאהבות, בינה, לב, לבלוב, אביב, צמיחה, תקווה, בית, הבנה, חום, רחמים, רגש לקיום. מרחב. התכוונות, השתדלות, הנקודה שבלב, הבנת הלב, ניצוץ.  בקיצור, הבנתם לב מהו אומר. בקיצור, השפה כמו עברית, אבל בעצם זו שפת התדרים.

"כל דיבור טוב מוליד קול מהזרם הרוחני המוחלט" – כלומר יש לי יכולת ליצור את התדר/הזרם שלי ושל סביבתי.

והמלאכה - מהו דיבור טוב? מהו דיבורי?

ט` שבט 2/2/2012

איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?
כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (פרקי אבות ב א)

 

סיפור אמיתי:

שתלתי בגני תאנה וזית. התאנה נשתלה בקרקע סלעית. היא עמלה שנים למצוא את דרכה – לא נרתעה מהקושי. אני מחכה לפירותיה והיא ללא אומר וללא תלונות ממשיכה לחצוב את דרכה בקרקע הסלעית. כל שנה מ"מ, אולי ס"מ. אחרי 15 שנה התחילה להניב פירותיה. והפירות – דבש. לתפארת התאנה ולתפארתי.

הזית נשתל קרוב מדי לעץ חרוב עתיק. הוא צמח. צמח ונטה ראשו הצידה על מנת להתרחק מהחרוב. לא להפריע. צמח לו הזית לתפארתו ולתפארת החרוב.

העצים מוצאים את דרכם לתפארת ואנחנו?

התפארת שלי היא הצמיחה שלי למלוא היכולת שלי. לממש את הכוחות שלי לצמיחה, להגדלת פוארותי (ענפי) ופירותי. ולתפארת לי מהאדם? הצמיחה שלי ללא הפרעה לאחר, להיפך הגדלת האחר ותפארתו. שילוב של יופי והדר שנובעים ממני ומשפיעים על האחר.

 ומהי דרככם?


א` שבט 25/1/2012

חודש שבט – "לטעת עצמנו זקופים מודים ומבקשים".

חודש שבט מביא איתו תדר חדש. תדר של נטיעה - לטעת שמחה בלב.

איך עושים זאת?

לטעת עצמנו זהו החיבור לשורשים, למהות הפנימית שלנו.

זקיפות קומה אשר מענווה, תמצית הנוכחות.

דיוקך בעשייתך ונוכחות מרחבך כמתפתח,

ורצונך המהותי כמזין את מהות צמיחת הנפש בתוכך. (רות)

ועל כל אלא מודה, מודה ומבקשת.

 

ט"ו בשבט יש לו משמעות עמוקה מאוד-

מכוון אותי להתבונן מעבר למה שאני רואה. ישנה פה משמעות עמוקה מאוד. ישנה פה מציאות סמויה מעיני. זרעים (ואם דייקתי-אז טובים) שנטעתי במהלך השנה החולפת וכעת הגיע זמנם לחשוף את עצמם ולהתגלות . הטרחה הטובה והמדויקת שלי פועלת את פעולתה בסמוי לי מן העין  וט"ו בשבט-עת הפריחה הראשונה-התוצאות הטובות מלבלבות וחושפות את עצמן. ולנוכח החיבור הזה בין הסמוי לגלוי, בין הנסתר לנגלה כל שנותר לי הוא לעמוד בזקיפות קומה-להשתאות לנוכח מציאותו של הבורא (אך בענווה, תוך הרכנת הקודקוד) ולהודות על כל הטוב שבחיי-על היש. ואחרי שמודה ומברכת על הטוב ואור מתפשט במערכת, יכולה גם לבקש . (לילך)

 והמלאכה : "לטעת עצמנו זקופים מודים ומבקשים". שנשמע בשורות טובות.


12/01/2012

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. (פרקי אבות פרק ב`)

 

לא עליך המלאכה לגמור דן גם בתיקון האישי.

עלי מוטלת חובת הטרחה (לא אתה בן חורין לבטל ממנה) ומצד שני התוצאה בכללותה לא תלויה בי (לא עליך המלאכה לגמור).

המשפט מכוון אותי למקום המדוייק של ענווה שאני עושה את העשיה המיועדת לי בחלקי הטוב ושמחה בחלקיותו. (מיכל ס)

 

הציטוט שומר על מתח מידתי (מידתיות) בין ששלי, לשאינו שלי, לקשר העדין והחמקמק בין טרחה ותוצאה, תוך מיקוד בטרחה שאינה מותנית חלילה בתוצאה, הקשר בין מתרחש חיצוני ופנימי, תוך שימת דגש על המתרחש הפנימי - קרי - הנבנה, בבניה מתמדת בפנימיותי, ותוך שמירת מקומי הצנוע מול כל מה שאינו בידי מחד, בד בבד לשמירת המקום האישי, שלא ליפול ליאוש, לרפיון או למקום המרפה את ידי מאידך. (תמר א)

 

היום קצר והמלאכה מרובה – נשמח לקבל הבנות ומלאכות מחברי האתר – בעל הבית דוחק והשכר הרבה!


03/01/2012

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"

שיא החורף בחנוכה. אז המשפחה מכונסת בבית בערב, ובחוץ שיא האפלוליות. מנהג הדלקת חנוכייה נראה טבעי. התרגשות הילדים גדולה. אך מדוע ממשיכים בהדלקת הנרות שמונה ימים ? יש בכך שעור. שעור בהכלת הטוב, לא לברוח אל הצינה - הציניות (שהיא בעצם טומאה שמגרשת את הקודש). לא לחשוש מהיפתחות רגשית אל הקרובים. ועוד שעור לילדים-לא לגעת בנרות אלא לראותם בלבד. להתרגל להפריד בין קודש לחול ולהבחין ברוחני.

שבט הוא זמן צמיחה סמויה. ניצן שמבצבץ באמצע שבט כבר גדל מיקרוסקופית בראשית החודש. מסתבר שלצמחים יש מנגנונים רגישים בהרבה אף משלנו להבחין בשינויים דקים במשך היום והלילה. הרגישות העצומה שלנו לתדרים מסוימים לא עולה על זו שלהם. אכן שעור בענווה.

אולם עד שנגיע לצמיחה של שבט - החודש הוא חודש טבת – עדיין חשוך וקר. בשפה  האכדית שם החודש היה טביתו - tebitu - שפירושו משהו ששוקעים בו. ומהו השיעור? איך יוצאים הכרתית מהשקיעה, מהאפלוליות? איך מגבירים את החום הפנימי כשקר כל כך בחוץ?

מוצאים כלי הכרתי:  "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין".

ברגיל, מה שגלוי לנו אנו מבינים לטוב וללא טוב. מה שסמוי-אנו חושדים שיש בו מהלא טוב. ההבנה שבכול מה שסמוי מאיתנו-באנשים ובתהליכים ובמתרחשים, שם ודווקא שם שורה הברכה-היא אחת מיסודות החשיבה ההכרתית.

סוף סוף מתהליכים סמויים החלה לצאת ברכה. בכול שבוע יופיע בדף הבית משפט מפתח או כלי הכרתי. שאו והביאו הבנות, נצמח וגם נחכים.

 (נכתב ע"י ראובן הילר)


 
 
דף הבית    ·    מפת האתר    ·    צור קשר

נבנה ע"י בן הרן